ככל שאנו לומדים להכיר את העם הגרינלנדי אנו מבינים עד כמה הגרינלנדים הם קודם כל עם של ציידים ולמרות שרבים מהם עוסקים בדייג, הרי שצייד כלבי הים ולוויתנים מהווה את הבסיס לתרבותם ומסורתם
להלן קטע רלוונטי מהמאמר שהתפרסם:
מאז מפגשם הראשון עם האדם הלבן, חייהם של האינואיטים בגרינלנד השתנו במהירות, לאו דווקא לטובה. כיום הם מצויים בתהליך שיקום ארוך והדרגתי של תרבותם שכמעט ואבדה. אך האדם פגע באינואיטים גם באופן עקיף: הקדמה והתיעוש מאיצים את התחממות כדור הארץ, וזו משנה את סביבת חייהם ואת המזון שהם צורכים. התיעוש גם מרעיל אט-אט את מקורות המזון שלהם, ומציב בפניהם דילמה לא פתורה.
הקרקע הקפואה בגרנלנד לא מאפשרת לרעות צאן או לקיים חקלאות, ולכן אורח החיים ותפריטם של האינואיטים התבסס על ציד ודיג. המחסור בירקות ופירות אילץ אותם, בין היתר, לצרוך שומן חיות ומזון חי שמאפשר לשמור על תכולת הוויטמינים מבלי שייהרסו בבישול. תזונה זו הוכחה כבריאה ועשירה, והאינואיטים ידועים בעמידותם לטרשת עורקים ומחלות לב.
אלא שבבדיקות שבוצעו באזור הארקטי התברר שתכולת הרעלים, כספית למשל, בדמם של האינואיטים, היא דווקא הגבוהה ביותר בעולם. מקורם של הרעלנים בשפכי תעשייה ובחומרי הדברה המוזרמים לים בארצות המתועשות. הזיהום מגיע לפלנקטון המצוי בשפע באזור הארקטי; הוא נאכל על-ידי הדגים, הנאכלים בתורם על-ידי דגים גדולים יותר; ואלה מזינים שחפים, כלבי ים, כרישים, דולפינים, דובים או לווייתנים. בכל שלב הולך וגדל ריכוז הרעלים בגופם של בעלי-החיים - שהופכים לבסוף למזונם של בני האדם.
התופעה הזו מייצרת דילמה מורכבת. מסורת הציד באזור הארקטי לא רק מספקת מזון, אלא גם מהווה בסיס לחיי הקהילה, התרבות והכלכלה. ואילו המזון הלא מקומי יקר ולא תמיד זמין, וללא ספק אינו מתאים לאורח החיים ולתנאים המקומיים. אז מה עדיף? לזנוח את מסורת הציד ולהמירה בתפריט שעלול לגרום לנזק בריאותי - או לדבוק במנהגים בעולם ההולך ונעלם? בינתיים, האינואיטים לא מצאו את התשובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה